עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
שלום!
אני מיקה,
נערה צעירה עם חלומות וכשפים.
אוהבת לכתוב, לקרוא, לחלום ולהרגיש.
אתם מוזמנים לקרוא את לבי, ליצור עמי קשר ולהיות אוהבים!
חברים
אנג'לה-ליליMyNameIsTalנערת הגורל
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
אהבה  (4)
חיים  (4)
רגשות  (4)
אני  (3)
כאב  (3)
סיפור  (3)
האמת  (2)
דיכאון  (1)
כתיבה  (1)
רגש  (1)
שירה  (1)
ארכיון
שאלות גדולות
05/01/2020 17:41
מיקה
אהבה, חיים, רגשות, כאב, האמת, סיפור, אני
האם תהיתם אי פעם אם אפשר להנות מדי יום מהחיים?
האם לאחרונה חשתם ריקניים, עייפים ועצובים?
האם משפחתכם רחוקה ממכם?
האם חבריכם מתקשים להפגש עמכם מחוץ למסגרת היומית?
האם רציתם לברוח, חלמתם על כך או שברחתם?

ובכן, לגבי השאלה האחרונה- אני ברחתי.
הרגליים שלי לקחו אותי למקומות קשים מנשוא, למסגרות חינוכיות מבלבלות ועמוסות בפנים חדשות, במקומות מגורים לא פחות נוקשים, בהמוני קולות שליליים שנכנסו לאט לאט לתוך לבי השברירי.

הו אלוהים! ואני שאלתי, מדוע העולם מתאכזר אליי?
אבל האמת היא- שזו הייתה בקשתי מלכתחילה.
לב אמיץ שמבקש לחיות בדרכו שלו המסוכנת, לא חי את חייו בהתחלה בצורה נוחה ומפונקת.
לב אמיץ יסבול, וישבר ויאחה את שבריו המון פעמים בשבוע ובשנה.
אומץ זה האור שפועם בכל אחד מאיתנו, אבל רק מעטים מבקשים בו עד שיגעון.
אני הייתי מהמעטים האלה. עד היום.
מאז היותי ילדה, נראתי שונה, מה שגרר אותי להתנהג שונה.
גובהי היה תמיר מאוד, את הווסת קיבלתי בעודי ילדה צעירה, שדיים צמחו מהר, עצבים של מתבגרת הגיעו בבזק.
עד היום אנשים מציינים בפניי, אבל את נראת יותר מגילך! ומה אני חושבת על כך? שמעתי את משפט זה כל כך הרבה פעמים, שאני כבר נעשתי אדישה לשמוע לו- אבל עדיין בפנים זה מציק לי, כי אני רוצה שיראו אותי כפי שאני.
אבל כנראה הוויתי נועדה להראות כזהות בדויה, כנערה עם פיצול של אישה בגירה.
אולי רק במדינת ישראל נערה תמירה ובוגרת זו תופעת טבע נדירה, אבל אני יודעת שאינני היחידה.

אולי עד כה בפוסט זה, תיארתם לעצמכם שזה ימשיך להיות מאוד אישי.
אבל לא עוד.
מטרת הפוסט היום זה להביע את דעתי על העולם המודרני, ולשאול אתכם כמה אתם מוכנים להקריב כדי להיות גרסה טובה של עצמכם.

ובכן, עשיתם רשימה של תקוות השנה החדשה?
לפחות כתבתם או חשבתם קצת על שאיפות חדשות מעצמכם, למשל, להיות פחות בבית, להתקרב לאנשים יותר, לחייך יותר...
אפילו הדברים הקטנים ביותר.
אני תומכת באמרה שכדי לקבל עולם טוב יותר, יש לשנות טוב את עצמנו.
תמיד נהגתי לחשוב שהבעיה היא באחרים ולא בעצמי, כי בתור ילדה קטנה שהייתי זה הדבר הרגיל לחשוב.
אבל ככל שאנחנו גדלים, רובנו מבינים את האחריות שיש על כתפינו.
אנחנו קולטים את האנשים שהשארנו מאחור, שהם אותנו, אנחנו קולטים את כמות הזמן שבזבזנו, את הרגעים שהכחדנו, את הרגשות שהדחקנו, את הכעס והחרטה שחיינו עם עצמנו.
ואז מגיע היום שאתה פוגש באדם יוצא דופן, שמשקף לך את עצמך ומוציא ממך את הטוב ביותר- ואתה לא עוד אותו אחד משותק.
אתה יוצא מהקבר לאור המסנוור.
אתה נושם לרווחה, אבל האוויר עדיין מסריח.
אתה מחפש את דרכך לנשום הרבה יותר טוב, אבל מסביבך ערפל ענקי.
מה תעשה?


האינטרנט זה דבר בולעני, האינטרנט זה דבר שקרי, האינטרנט זה דבר מסוכן. ואין בזה עוררין.
אף אחד לא יטען אחרת וישנה את דעתי. כי יש לי את כל הסיבות האפשריות להאמין בכך.
ואני חושבת שבגלל המצאותו, כולנו נדפקנו ובגדול.
רבים מאיתנו שוכחים לתקשר ולאהוב, 
נעלמים בחיי היום יום המעורפלים.
האינטרנט מזרים כספים ובגדים באוויר ומוסיף להתחממות הגלובלית.
האינטרנט אמנם מחבר בין אנשים מרחוק, אך לא מקרוב.
וזו הטרגדיה הנוראה מכל.
האמונה הכמוסה בלבך שמא דרך אינטרנט אפשר להתקיים ולחיות, שדרך סרט ושיר ותמונה אפשר לגלות הכל.
האינטרנט גורם לנו לשבת כפדלאות על הספות ולנוח שעות, מבלי לזוז ולפעול כפי שגופנו צריך.
האינטרנט מלא בזדון ורשע ובסחר נשים, ואין שום חיבוקים ומגע אנושי.
הדבר הגרוע מכל הוא שהאינטרנט שואב ממנו את זמן החיים.
מה תגידו על האנשים החולים שמנסים להספיק לחיות בכל יום שעובר?
האם תבקשו להיות כמותם, לסבול מהגוף אך להנות מחיי המותרות על המיטה?
או שתבקשו שיבריאו, תפללו שלא תחלו גם ותחיו כל רגע נוסף?
ממתי נעשה כל כך קשה לדעת איך לחיות?
ממתי נעשה קשה כל כך לראות ילדים רצים וצורחים בסמטאות הרחוב?
ממתי נעשה שכל מה שעינינו רואה זה מכוניות, כביש נבנה ואדמה מכוסה בחומרים רעילים?
ממתי איבדנו את האנושיות, כאשר לאנשים נלקח החירות בידי החברה? 
המלחמה שבין האנשים בעצמם היא הנוראה מכל!
ומה אני יכולה עוד לומר, שישנה משהו?
כיצד אפשר להרגיש חזקה ומועילה, כשתמיד את יודעת שיש בעבר השני מישהו שסובל עוד יותר ממך?
כיצד אי פעם אפשר להשלים עם העולם הרועם הזה שלא יודע מנוח, כיצד נדע מתי נתפוצץ או נחיה מחדש?
למה כוח היקום לא ברא רק חיות, למה הוא הוסיף לעצמו את הדרמה האנושית הזאת, הרעה הזאת?
אני מניחה שאהבה היא היחידה שהגיונית, מאחדת ואנושית היחידה שנותרה.
בבקשה שמרו על עצמכם, על ראשם ולבכם, ועל כדור הארץ.
תשאפו להיות הטובים ביותר, תעבדו קשה ותבלו, תהיו אמיתיים עם עצמכם ותאחלו כל טוב לכולם.

תודה שקראתם,
 מיקה.
0 תגובות
החרדה
01/01/2020 18:32
מיקה
אהבה, חיים, רגשות, כאב, האמת, סיפור, אני
שלום לכם.
איך התחילה השנה החדשה?
ובכן, אני מעכלת את רגשותיי ושואפת גבוה יותר מתמיד, להצליח בלימודים, להיות יציבה בחיים.
היום אני אשתף אתכם במשהו כמוס ביותר, במשהו מביך ביותר בעיני רובנו, שסובלים מכך ומושפעים משנאה עצמית ומהחברה המשתיקה.
לפני עשר דקות סיימתי פגישה עם המטפלת שלי, ועבדנו על הרגעת החרדה.
היא שאלה אותי שאלות כיצד להרגיע את החונק הזה, ובתוכי ידעתי שעליי לומר "לחבק אותו ולראות בו" אך אמרתי את מה שבער בי, אני שונאת אותו, רוצה לחנוק אותו, מרגישה שהוא רוצה להכחיד אותי.
היא ניסתה לקבל ממני תיאור מימדי על צורתו והרגשתו, היה לי קשה ומייגע להסביר, והיא עזרה לי, ולבסוף הגדרתי זאת כגוש אפרפר-שחור וצמיגי וקטן.
התחלתי לבכות, ועצבות הציפה את גופי.
תמיד אני אוהבת את ההרגשה בחדר עם המטפלת הטובה ביותר שהיום יש לי, שמישהו אכן דואג ואכפתי כלפי, שמישהו מאזין ומסור אליי כעת.
תמיד אני לא רוצה שהפגישה תסתיים, מאחר שכל כך נעים לי לבלות שעה בחקירת רגשותיי, בהפצתם בחדר כניחוח גועש ומסורבל.
אני אוהבת את עיני המטפלת שלי, הן חדות וגבשישיות, בצבע תכול עמוק, צורתן כאליפסה חדה, ואני אוהבת להביט בהן בעוצמה כשיש למטפלת להגיד לי משהו חשוב.
רבות אני יוצאת מהפגישה בתחושה מחוזקת, ובכמעט החלטה שאולי כדאי לי ללמוד פסיכולוגיה.
המטפלת אמרה לי שחרדה זה חלק מרגשותיי, וזה מחיר כבד שמופעל מהקולות הרעים של הסביבה שאספתי אל עצמי, אבל כדי להתרומם ולנשום טוב יותר- עליי להודות שיש לי חרדה, להכיר בה, לנשום בה ולחבק אותה חזק שתשתחרר.
אני זוכרת את הרגע שהפתיע את שתינו כאשר החלטתי שפעולת הצעקה בתוכי תשחרר את החרדה התובענית, ובשנייה לאחר מכן כששמעתי בלבי את הגוש השחור נזעק לשמיים- הוא התעופף לשם ולא חזר אליי לכמה דקות של נחת.
אז מה שאני רוצה לומר לכם שהכל בסדר.
אנחנו יפים כפי שאנחנו. גם בעת עצב, כעס, פחד, תשוקה, שמחה או אהבה.
כל רגש בונה את הרגש שלאחריו, ועל מנת להיות קלילים ושמחים עם חיינו- יש להודות בעצבות שקיימת בנו ומתפרצת ממנו.
בתור אמפתית, שמרגישה את האנרגיה של אחרים ורוצה לרפא כל אחד אחר- אני שוכחת לעזור לעצמי, כאילו איני אותם האחרים הנוספים.
והיום, בשנה החדשה הנוצרית והאוניברסלית, אני למדתי כיצד להיות אדם טוב- לקבל את עצמי בכל צדדי. להיות לצד אנשים שמקבלים אותי בכל גווני.
נמסטה.
2 תגובות
דצמבר הפכפך
24/12/2019 19:48
מיקה
אהבה, רגשות, חיים, דיכאון, אני, סיפור
שלום לכם.
שמי מיקה, כנראה כבר הבנתם.
מה שלומכם?
אתם רעננים, יושבים בנוח? 
אם כן אז, הבה נתחיל.

כשהייתי ילדה קטנה, אני זוכרת שאהבתי לבלות באתר מומו הפרה ולעצב דברים משלי ולהעלות סיפורים ומשחקים עם קהילה של חבר'ה צעירים כמוני שחיבבתי ולפעמים כעסתי עליהם.
האתר שלי התרחב להגיע לקהל גדול, ושמחתי.
כמו כל דבר, נפרדתי ממנו לבסוף, כעבור שנתיים או שלוש.
היום אני בת שש עשרה וחצי, במרץ אחגוג שבע עשרה, ולאחרונה ניסיתי בכל מיני דרכים לפרסם שירים שכתבתי, סיפורים מחיי, רגשותיי, המלצות אמנות וכד'.
לא הצלחתי בפלטפורמות השונות לתפוס תאוצה, אז הנה אני כאן, במקום נוח יותר שנראה כי אצליח פה, עם שביב התקווה שלי.
אני מאוד אוהבת מילים, תמונות וצלילים- ואם אתם כמוני, מופנמים ורגישים- אני מזמינה אתכם להמשיך לקרוא את נאומי הראשוני.

מבטיחה שמעכשיו אפסיק את הטון הפורמלי, אתם מכירים את ההרגשה שצריך לעשות רושם טוב?
ובכן, כמו שאמרתי, אני מופנמת, ולכן אני מבטאת את עצמי הכי טוב באמנות, במקרה שלי זה הכתיבה והמילים.
אני לא צריכה שיחה עם מישהו כדי לפתור עניינים, הגעתי למקום בחיים שאני החברה הטובה ביותר של עצמי, לטוב ולרע.
המטפלת שלי, למשל, טוענת שאני קשה עם עצמי, וכן אני מסכימה עם זה חלקית, אבל בצד השני יש ממני המון רכות אל עצמי.
אני חושבת לפני מעשה, אני מתגוננת ממה שמכאיב לי, כמו כל אחד, ולדעתי בעצם אין אופציה אחרת- אתה מוכרח להיות קשה עם עצמך, כי החיים בעצמם קשים.
אז נכון, לא צריך לבקר את המראה שלנו או את הבחירות שלנו- כי הפגמים בנו בסך הכל יפים ואנושיים, אבל הציפייה הרגילה להיות הטובה ביותר, היא קשה, והיא תקפה לכולם.
לפעמים האנשים שרוצים מושלם, מוצאים את עצמם מתרחקים מן החיים הטובים עצמם.
אהבה עצמית זה דבר נבנה, בגרות פנימית שגודלת עם שנות החיים, וצריך להכיר בה ולדאוג לה לצמוח, לדבר טוב על עצמנו, לחבק את שגיאותנו, לראות בנו כזהים לאחרים.
בעולם המודרני יש המון בלבול, כמו תמיד שהיה אבל היום זה מסלים- נוסף למלחמות ולשנאה, יש התמכרות למסכים ולבדידות ולפינוק.
אנו שוכחים כיצד לעבוד קשה ולרדוף אחר החלום, שוכחים איך לתקשר ולאהוב.
אני מביטה בי ובאחרים כאנשים לא אנושיים, שכבר איבדו את השליטה העצמית, שיש כוח שאנחנו המצאנו ששולט בנו- וזה מטלטל מאוד.
חיי קשים, עברתי ממקום למקום בשנה אחת ולא ידעתי מנוח ושייכות.
אני סבלתי מדיכאון וחרדה במשך שנים והיום מטופלת היטב, אני מניחה שאינני היחידה.
אני שוהה בפנימייה טיפולית, ומנסה להשלים עם העבר וההווה הממשיך.

אני רוצה לכתוב כאן כדי שאף אחד לא ירגיש לבד.
אני רוצה להועיל, לעזור ולשתף מעצמי.
אני רוצה קהילה של שיתוף רגשות וחוויות, של אחדות ושלום והשראה.
אני רוצה את היופי, את המגע והשאלה.
אני רוצה את האנושיות, את הקרבה והאמפתיה.
אנו מתנתקים למימד אחר, אך חלקנו מוארים בתקווה.
יש משבר אקלים שהוא גדול מאיתנו נראה, אבל אפשר לחבק ולעטוף אותו ומכך להשקיט אותו, בדיוק כמו רגשותינו.
הכל מחובר. הכל אנושי. הכל רוחני.
אני אוהבת בכם מרחוק.

מספיק לשאול, מספיק לנתח,
יותר להעז, לחיות ולצאת.
תוסיף חיוך להשתקפותך היפה.
תחפש פרטנר אוהב מאשר אדם עוזב.
תבחר בחיים צבעונים, כי זו האמת הבלעדית-
רגעים סוערים, טובים, עצובים ובהם להוקיר.

סיכום:
היופי הוא הפגם, אנחנו אחד.

להתראות לבינתיים,
שלכם,
מיקה.
6 תגובות
השיר שכתבתי בשנה שעברה
24/12/2019 19:06
מיקה
כתיבה, שירה, אהבה, רגשות, חיים, כאב, רגש
רְגִישׁוֹת הִיא נִצָּחוֹן
יֻשְּׁרָה הִיא הִתְעַלּוּת
עַלִּיזוֹת הִיא זְרִיחָה

הַכֹּל מַדְהִים
מָתוֹק וּמָרִיר

אֲנִי נִצֶּבֶת
דּוּמִיָּה וַחֲצוּיָה
לַחֲלָקִים מְטֻשְׁטָשִׁים

מִשְׁפָּחָה מְנֻכֶּרֶת
חֲבֵרִים רְחוֹקִים
רְגָשׁוֹת נִפְעָרִים
כִּפְרָחִים לְאוֹר הַחַמָּה
שֶׁל לֵב הַשּׁוּחָה בָּאֲפֵלָה

אַהֲבָה עוֹלָה וְעוֹלָה
עַל כֹּל הֲוָיָה
עַד לְפִסְגָּה חַדָּה
וַאֲנִי עוֹד לֹא דּוּמִיָּה
זוֹעֶקֶת בְּהַלְלוּיָהּ קְדֻשָּׁה

אֲנִי יוֹדַעַת
נוֹצָה רַכָּה
תַּמְרִיא
‏גָּבוֹהַּ
‏לרקיע הִבְהִיר
וַאֲנִי אֶזְרָח
כְּשֶׁמֶשׁ בּוֹהֶקֶת
בָּעֲנָנִים
מְאֻחֶדֶת.

0 תגובות